מאירי על חולין פ״ג

1 זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע"פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר' יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע"פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:

2 יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:

3 המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים בגליל אמר ר' יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר"מ פי' סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר' יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:

4 אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר' יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ"מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב' והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג' ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:

5 זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי' ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:

6 המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר"מ פי' ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:

7 אמר המאירי בארבעה פרקים ר"ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל מהלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע"פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:

8 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע"פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ"מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:

9 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר' שמעון בן מנסיא נאמ' בבראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור בבראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה אמר הר"ם פי' כל זה מבואר וראוי שתדע שאין אנו חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינין האלו בלבד ר"ל הבקר הצאן והעזים:

10 אמר המאירי יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדין שבתות וימים טובים ואם שחט את האם בתחלת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה ומחרתה עד שתחשך אבל אם שחט בסוף היום מותר לשחוט בתחלת הלילה מצאת הכוכבים ואילך שנאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה כמו שביארנו בשבתות וימים טובים אף בכאן וכו' והוצרך להיקש זה מתוך שדין זה נכלל בפרשת קדשים והדבר ידוע בקדשים שהלילה הולכת אחר היום בהן שהרי אין נשחטין אלא ביום ואם שחט חטאת היום זמנו היום ולילה שאחריו והייתי סבור שאף באותו ואת בנו כן לכך הוצרך להיקש זה:

11 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שחט הראשון בין השמשות של יום ראשון הרי זה ספק שמא תחלת לילה הוא ולא ישחוט עד כניסת ליל יום שני ואם שחט אינו לוקה שמא סוף היום היה אין בדבר ספק שהשוחט את המעוברת אפי' היה בתוכה בן תשעה חי אין בו משום אותו ואת בנו שהרי אינו טעון שחיטה ובכלל איברי האם הוא אבל אם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אסור לשחטו באותו היום ואם שחט אינו לוקה אע"פ שכתבנו שאם עבר ושחט אותו ואת בנו שמותר מקצת גאונים כתבו שמשהין אותו מלאכל את השני עד הערב שלא יהנה במעשה איסור ואע"פ שאין זה מדין הלכה יפה הוא לעשות כן:

12 ונשלם הפרק תהלה לאל:

13 פרק ששי בעזר הצור:

14 כסוי הדם וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות כסוי הדם בשלמות כל עניניה ורוב הפרק יסוב על שמנה ענינים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו השני להודיע באותן המינין שמצוה זו נוהגת בהן באיזו שחיטה נוהגת ושלישי לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו ונכלל בזה החלק ענין ברכות השחיטה והכסוי הרביעי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר"ל אם אפשר באחר זולת השוחט אם לאו החמישי לבאר על איזה צד חייב לחזור ולכסות אם נתגלה ועל איזה צד פטור הששי לבאר בדם שנתערב על איזה צד יבטל עד שלא יהא חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל השביעי לבאר אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו השמיני לבאר במה מכסין ובמה אין מכסין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

15 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו ואמר על זה כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחט אין מכסין את דמו אמר הר"ם פי' אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב כסוי וכבר אמרנו שהכוי בריה בפני עצמה ולא הכריחו חכמים אם מין חיה או מין בהמה ולפיכך אם כסו דמו ביום טוב ידמו שהוא חיה ויבאו לאכל חלבו לפיכך אין מכסין את דמו עד מוצאי יום טוב:

16 אמר המאירי כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ שהרי חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר"ל במציאות הבית והוא בזמן שבית המקדש קיים ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהרי הוא צריך לזריקה על המזבח ופי' מוקדשין לענין זה עולת העוף וחטאת העוף שהרי בהמה אינה בכלל כסוי כמו שיתבאר בסמוך וחיה אינה בכלל מוקדשין ונוהג בחיה ובעוף אבל לא בבהמה שהרי כך כתוב ציד חיה או עוף במזומן כגון אווזין ותרנגולין וחיות הגדלות בבית ובשאינו מזומן כגון חיות ועופות המדברים ונוהג בכוי מספק שהרי הא ספק חיה ספק בהמה ואין שוחטין אותו ביום טוב שמא אינו טעון כסוי ואין מחללין יום טוב לכסותו מספק או שמא הרואה יתיר חלבו כמו שהתבאר בפרק שלפני זה ואם שחטו אין מכסין את דמו עד לערב ולערב אם רישומו ניכר מכסה:

17 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

18 השוחט לא ישחט על גבי קרקע קשה ויכסה אלא צריך שיתן עפר תיחוח למטה וישחוט ויכסה באותו עפר עצמו או באחר שנא' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ואם עבר ושחט על גבי קרקע יראה מסוגיא זו שהוא צריך לגררו ונותנו על גבי עפר תיחוח ומכסה בעפר ויש חולקין לומר שאין צריך גרירה אלא שעל הסכין ולא יראה כן מסוגיא זו שהרי על שניהם הוא אומר דגריר ליה ומכסי ליה ואם נבלע בקרקע ואי אפשר לגררו יתבאר למטה שאם רישומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות:

19 שחט חיה ואחר כך בהמה או בהמה ואחר כך חיה וכלל הדברים כל שנתערב דם הטעון כסוי עם דם שאינו טעון כסוי יתבאר למטה שרואין את הדם שאינו טעון כסוי כאלו הוא מים ומשערין באומד הדעת אלו היה מים אם היה מבטל מראה הדם עד שלא ישאר אדום ואם הוא כן פטור מלכסות ואם לאו חייב לכסות ואין הפרש בין שדם בהמה תחלה לדם חיה תחלה:

20 תכונת המזבח במדת ארכו ורחבו וגבהו ידועה על הדרך שביארנוה במסכת יומא וצריך להתכוין בה כונה יתירה שלא יוסיף ושלא יגרע בה נתן עפר תיחוח על המזבח כדי להיות הדם נזרק עליה אם בטלה הרי זה מוסיף על הבנין ואם לא בטלה הרי זה חציצה ומפני זה לא יתן אלא על גופו של מזבח ולא יקפיד על הכיסוי כלל שהמוקדשין אין דמם צריך כסוי לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית ואף אחר זריקה אין צריך לגררו ולכסותו כלל שנא' ציד חיה או עוף מה חיה אין בה קדש ולא חלקת בה אלא כל חיה בחיוב כסוי אף עוף אין בו כסוי אלא באותן שאינן קדש הא של קדש אינן בתורת כסוי כלל:

21 כל מנחה שהיחיד מביא קרבה על המזבח וכל מנחה הקרבה על המזבח טעונה שמן לבלול בו את הסולת חוץ ממנחת חוטא שבדלי דלות האמורה בפרשת ויקרא ומנחת קנאות ומ"מ אם לא בלל השמן עם הסלת כשר:

22 חמש מנחות הנזכרות בפרשת ויקרא כלן באות בנדר ונדבה ואע"פ שיש להן שיעור למטה והוא עשרון יכול הוא לידור ולהתנדב מהם כל מה שירצה אפי' אלף עשרון אבל מנחת העומר של צבור ומנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתי כהן גדול אין גורעין מהן ואין מוסיפין עליהן:

23 מנחות אלו הבאות בנדר או בנדבה שהוא רשאי להביא ממנה כמה עשרונות רשאי הוא להביא עד ששים בכלי אחד שעד ששים ראויות ליבלל כאחד אחר שיש בהן שמן כראוי לפי המדה אבל אם נדר ששים ואחת או יותר יביא הששים בכלי אחד והנשאר בכלי אחר ואם הביא יותר מששים בכלי אחד פסול מפני שאי אפשר ליתר מששים שיהו נבללות יפה כאחד שמא תאמר והלא אמרת שאם לא בלל כשר על זה אמרו הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

24 השוחט וניתז הדם לחוץ וכן דם שעל הסכין בזמן שאין דם אלא הוא גוררו ומניחו על עפר תיחוח ומכסהו ואם יש דם אחר דם האחר פוטרן ויש חולקין בזו כמו שיתבאר למטה במשנה:

25 התבאר בתוספתא שאם שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן לבדק הבית או שהקדיש את הדם טעון כסוי שהרי קדמה מצות כסוי להקדשו: